החלטה בתיק בש"פ 6235/11

א.        ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 24.8.11 (סגן הנשיא ד"ר מודריק) ומיום 29.8.11 (השופט גורפינקל) במ"ת 21087-05-11, לפיהן הוחלט על שחרור המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים. המשיב נאשם בעבירות מרמה בהיקף נרחב מאוד, כפי שיפורט בתמצית להלן.

רקע והליכים

ב.        ביום 12.5.11 הוגש נגד המשיב (יליד 1965) ואדם נוסף, ד"ר עמוס בוחניק (להלן השותף), כתב אישום חמור המייחס להם, במסגרת עשרה אישומים, עבירות מרמה רבות, ובהן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות. לפי המתואר בכתב האישום, המשיב ושותפו הקימו חברה שעניינה כביכול מיזמים טכנולוגיים, ובאמצעות מצגים כוזבים שונים שלשלו לכיסם סכום של 10,000,000 ש"ח אותם נטלו מאנשים תמימים. יצוין, כי מכתב האישום עולה כי המשיב היה זה שהחל בכינונה של המזימה, ושותפו הצטרף רק בשלב מאוחר יותר. בנוסף, אחד מן האישומים מיוחס אך למשיב, ועניינו התחזות ומתן שיקים ללא כיסוי ביודעין בסכום שוה ערך ליותר ממיליון וחצי שקלים, תמורת קבלת שירותי יעוץ כלכלי. מקוצר היריעה לא אפרט כל אישום.

ג.        ביום הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים קבע בית המשפט (השופט קאפח), כי המשיב ייעצר עד להחלטה אחרת, שכן קיימת תשתית ראייתית מספקת לשלב המעצר הראשוני, והעבירות המיוחסות לו מצביעות על מסוכנות גבוהה. באותה החלטה נקבע, כי השותף לא ייעצר בבית המעצר, בנימוק כי מסוכנותו פחותה משל המשיב ואינו בעל עבר פלילי. ביום 24.8.11 קבע בית המשפט (סגן הנשיאה השופט ד"ר מודריק), כי ישנן ראיות לכאורה מספקות לצורך המעצר, שכן טענת המשיב הנוגעת לחולשה בראיות, אף מבלי להידרש לעצם החולשה, רלבנטית אך לחלק מן הראיות, ואילו יתר הראיות מספקות לשם דרישת הראיות לכאורה. אשר להבחנה בין המשיב לשותפו נקבע, כי לכל אחד מהם היה תפקיד מסויים בביצוע העבירות, וחלקם השונה בביצוע העבירות אינו מספק הבחנה כשלעצמו. אולם נקבע, כי כיון שהמשיב בעל עבר פלילי בתחום המרמה ואף ריצה בגין כך מאסר בפועל ממושך, ואילו לשותפו אין עבר פלילי כלל, יש מקום להבחין ביניהם ולקבוע כי המשיב ישוחרר למעצר בית בהגבלה מירבית (כנראה - הדבר לא הוצג בפנינו - שוחרר השותף בתנאים שאינם כאלה). על כן נקבע באופן עקרוני ומבלי שנקבעו מפקחים קונקרטיים, כי המשיב ישהה בתנאי מעצר בית בפיקוח הדוק תוך איזוק אלקטרוני, הפקדה במזומן או בערבות בנקאית של 100,000 ש"ח,  ערבות צד ג' של כל אחד מהמפקחים בסך 50,000 ש"ח, שעבוד דירה בסך 500,000 ש"ח, ערבות עצמית בסך 100,000 ש"ח, עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון. לאחר שהובאו לפני בית המשפט המפקחים והכתובת בה ישהה המשיב במעצר בית, הורה בית המשפט (השופט גורפינקל) ביום 29.8.11 לשחרר את המשיב בתנאים שצוינו, לאחר שימולאו כולם.

הערר והדיון

ד.        בערר נטען, כי אין בחלופת המעצר שנקבעה בבית המשפט קמא כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב; כך, בשים לב לעברו הפלילי המכביד הכולל עבירות מרמה שבגינן ריצה עונשי מאסר ארוכים של 90 חודשים בסך הכל, ואלה לא מנעו ממנו ביצוע עבירות מרמה רבות וחמורות בתיק נשוא ענייננו. כן נטען, כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא נתן משקל של ממש לשוני בין המשיב ושותפו, מבחינת חלקם בביצוע העבירות ולכך שהמשיב היה המתכנן העיקרי של העבירות, ואף מואשם בעבירה נוספת שלא יוחסה לשותף.

ה.        עו"ד ד"ר גורדון טען למדינה, כי המשיב הוא אדם המרמה בלי סוף, ובצורה מתוחכמת, לרבות את בת זוגו; המקרה דנא, כך נטען, הוא ברף גבוה של עבירות רכוש, כאלה הגורמות לרבים לאבד את כספם; הניתן להאמין כי ימלא את תנאי השחרור, למרות שבעברו גם הרשעות שיבוש והפרת הוראה חוקית? אכן, לשותף עבירה חמורה אך אין לו עבר פלילי, והדבר מצדיק הבחנה בין השניים. עוד הפנה ד"ר גורדון לדרכי המרמה בפרשיה ספציפית שבכתב האישום.

ו.        עו"ד רובינשטיין טען למשיב, ראשית, כטענה מקדמית שלפי סעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, לא היתה סמכות לשופט גורפינקל, שלא שמע את התיק לפני כן, להורות על עיכוב הביצוע, דבר שסגן הנשיאה ד"ר מודריק, שנתן את הראיות, היה צריך כנטען להכריע בו.

ז.        לגופם של דברים טען עו"ד רובינשטיין, כי העברת חומר הראיות לא היתה כסדרה, וכי התנאים של מעצר בית מלא שהושתו על המשיב קשים תוך הפלייתו כלפי שותפו, המשוחרר בלא תנאים כאלה. ועוד נזכר, כי הצפי הוא למשפט שיתנהל רק מפברואר 2012, אחת לשבוע, והמשיב יהא כבר אז במעצר מעל 10 חודשים בראשית המשפט, ויהיה צורך בהארכה נוספת, והכוונה היא לנהל הוכחות. 

הכרעה

ח.        עיינתי בתיק ובאוגדנים הגדולים שהגישו הצדדים, ובהם טיעונים שהוגשו בבית המשפט קמא, וסבורני כי יש לקבל את הערר חלקית, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להזמנת תסקיר כפי שיפורט. אומר כבר כאן, כי התלבטתי מאד, ולא הייתי רחוק מהחלטה על אתר על מעצר עד תום ההליכים, נוכח היותו של המשיב לכאורה נוכל סדרתי "מקצועי", שכגודל עבירותיו המוכחות בתחום המרמה, שגם ריצה עליהן עונשי מאסר ממושכים למדי, ועבירותיו לכאורה בתיק זה, כן קוטן האמון שניתן ליתן בו; ואולם, איני יכול להתעלם כליל משחרורו של שותפו (עניינו אינו לפניי, אך אודה שנותרו בי סימני שאלה, ואוכל רק לייחל כי ההגנה שמקבל הציבור מפניו תספיק); זאת, אף אם יש הבחנה ביניהם. בית המשפט המחוזי סבר, כי בשחרור השותף די לשחרורו של המשיב לחלופה, תוך שההבחנה תמצא ביטויה בתנאי חלופה של מעצר בית, איזוק אלקטרוני, הפקדה וערבויות. לטעמי, נושא החלופה, אם והיכן, טעון בדיקה נוספת, ועם שאיני נועל את הדלת בשל שחרור השותף, אף שיש כאמור הבחנה ביניהם, על עניינו של המשיב להיבדק יותר.

ט.        אציין כבר כאן כי אין בדעתי להידרש לראיות לכאורה שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ושלגביהן אין ערר מטעם המשיב. מה שלפניי הוא אפוא כתב האישום.

טענה מקדמית - סמכות

י.        בטרם אמשיך, אתייחס לטענה המקדמית שהעלה עו"ד רובינשטיין, שלפיה לא היה השופט גורפינקל מוסמך להחליט על עיכוב הביצוע, שכן ההחלטה העקרונית לשחרור ניתנה על ידי סגן הנשיאה ד"ר מודריק. זאת, כנטען, בעקבות סעיף 55 לחוק המעצרים. סעיף זה קובע (ס"ק(א)), כי ככל שהוחלט על שחרור ולבקשת התובע, "רשאי בית המשפט שנתן את הצו לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה שיקצוב, ושלא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה". אם הבינותי את הטענה, הריהי שהשופט שהחליט על השחרור לא היה זה שהחליט על תנאיו, ועל כן, לא היה הדבר בסמכותו. אין ממש, בכל הכבוד, בטענה זו. הופניתי לבש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בה נקבע, מפי השופטת, כתארה אז, ביניש, כי :        

"הוראת סעיף 55 נוקטת לשון 'רשאי' ולפיכך עניין לנו בסמכות שבשיקול דעת הנתונה לערכאה הדיונית. ואכן, החלטה לשחרר עצור, גם אם היא נתונה לבחינה בפני ערכאת הערעור, הנה בראש ובראשונה החלטתו של בית המשפט השוקל את בקשת המעצר. יש ליתן משקל רב לכל הכרעה בשאלת הארכת מעצר, ואין להקל ראש בהשלכות המעצר ולו גם לתקופה קצרה על כל עצור".

           דברים נכוחים אלה אינם סותרים את האפשרות של החלפת מותב בעת הדיון. ראשית, החוק נוקט לשון "רשאי בית המשפט", לא "רשאי השופט", או "רשאי המותב", וכדומה. בית המשפט הוא מוסד ולא אדם פלוני; כמובן, תמיד רצוי כי המותב העוסק במעצר יעסוק בו מהחל ועד כלה, וכך גם מורה השכל הישר. אך המציאות מורכבת מזה, ואין מערכת בתי המשפט יכולה לעמוד ב"גזירת" ההמשכיות המלאה ולהתברך במותרות של חסימת שינוי במותב, הכרוך בבתי משפט רבים - בין השאר - בתורנויות מתחלפות. לא כל שכן כך בימי פגרה (כמו במקרה דנא), שבהם לא אחת "עובר המקל" בתדירות גבוהה מן הרגיל, אך העולם הפלילי אינו עומד על עמדו; ובודאי זכויות העצורים אף הן במקומן, וסבורני כי הטענה לא היתה מועלית אילו דחה השופט גורפינקל את בקשת המדינה לעיכוב השחרור. ועל כל אלה, בצדק ציין השופט גורפינקל, כי החלטת השופט מודריק היתה "ברמה העקרונית בלבד, ולא החלטה בת ביצוע, מה עוד שאם סבר המשיב כי בית המשפט שנתן את החלטת השחרור רק הוא מוסמך לדון בה, הרי ממילא לא הייתי מוסמך לקבוע את המפקחים בסוגיית תנאי השחרור. אכן אין חקר לתבונת סניגור ולטענות שניתן להעלות, אך לטענה זו לא היה מקום.

על המעצר והחלופה

יא.      נשוב לנושא המעצר והחלופה לגופו. כאמור, עסקינן במי שלחובתו, למרבה הצער, עבר בתחום ההונאה, שניתן לכנותו קופת שרצים נוכח עבירות מרמה סדרתיות בהן עסק בעבר. בתמצית אזכיר, כי ב-1997 נשפט המשיב בעשרים תיקי מרמה ונדון ל-40 חודשי מאסר בפועל, וב-2003 נשפט בשמונה תיקי מרמה ונדון ל-54 חודשי מאסר בפועל, הזכרנו רק את התיקים הגדולים, אך המשיב עמד חמש פעמים בפני בתי המשפט, ורק מתוך כבוד הבריות לא אשוב לכנותו בתואר שהוא ראוי לו וזכה בו "ביושר על אי יושר". נוכח אלה עונה המשיב למרבה הצער, על אמות המידה שנקבעו לענין עילת מעצר עד תום ההליכים בעבירות רכוש, כגון בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268 בו קבעה השופטת, כתארה אז, ביניש "כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר.... עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור", ומכאן עילת מעצר על פי סעיף 21(א)(א)(1) לחוק המעצרים, שאינו מתמצה בבטחון הנפש, אלא גם בבטחון הרכוש (לא רק "תן לי הנפש והרכוש קח לך", בראשית יד, כ"א), כאשר מדובר ב"ממונו של אדם המעמידו על רגליו" (בבלי פסחים קי"ט, א), מי שמסכן באופן סדרתי רכוש הזולת, קמה כלפיו עילת מעצר. באופן רגיל היה משיב זה ראוי לדידי למעצר עד תום ההליכים, ואודה כי איני בטוח - בכל הכבוד - אם אכן צדק סגן הנשיאה ד"ר מודריק באמרו שנחוצה בעבירות מרמה מעין אלה, תשתית תומכת לפעילות כזו, אך אותיר זאת בצריך עיון. המשיב נמצא בדרגה גבוהה של מסוכנות בעבירות הרכוש, על פי פעלו עד הנה - בעבר כנקבע בגזרי דינו ולכאורה שוב עתה.

יב.       בית המשפט קמא יסד את הכרעתו לשחרור לחלופה על יישום מידתי של עקרון השויון, קרי, ככל ששוחרר שותפו של המשיב, שאין לו עבר פלילי אך הוא שותף לכאורה בתיק, יש לשחרר אף את המשיב אך בתנאים קשים יותר. הצדדים הצטיידו בפסיקה לכאן ולכאן לענין השויון. דעת לכל נבון נקל כי אין עסקינן במתמטיקה ובמלאכת מחשב, קרי, שויון בין נאשמים אינו יכול בהכרח להימדד בסרגל, וכפי שציינה השופטת ארבל בבש"פ 8599/10 יחזקאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם):